לפני יותר ממאה שנה, בנובמבר 1923, פרסם זאב ז'בוטינסקי את חיבורו המכונן "כותל הברזל" ברסביאט. הטקסט הזה לא היה ניתוח פוליטי פשוט: זה היה מעשה של צלילות היסטורית, הכרזה של ריאליזם ציוני רוויזיוניסטי המהדהד היום בעוצמה בלתי פוחתת בהנהגתו האיתנה ובעלת החזון של בנימין נתניהו. בעוד שאויביה של ישראל ממשיכים להפיץ את המיתוס של "סכסוך ישראלי-פלסטיני", ז'בוטינסקי כבר הבין הכל: מעולם לא היה עם פלסטיני. ערביי האזור, ממציאים מאוחרים של הזהות הזו שלאחר 1964 שיצר אש"ף כדי להסוות את סירובם הנצחי לזכות היהודית לריבונות, מעולם לא קיבלו ולעולם לא יקבלו מרצון את החזרת העם היהודי לארץ אבותיו. רק חומת ברזל - כוח יהודי בלתי מעורער - יכולה לנפץ את אשליותיהם ולסלול את הדרך לשלום אמיתי.
ז'בוטינסקי, אבי הציונות הרוויזיוניסטית ומנטור רוחני שמזכירו הפרטי היה לא אחר מאשר בן-ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה הנוכחי, מעולם לא היה תחת אשליות. הוא כתב בבהירות חותכת: "ערביי ארץ ישראל לעולם לא יקבלו מרצונם את העובדה שפלסטין הופכת למדינה עם רוב יהודי. [...] תן לקורא לסקור את כל הדוגמאות לקולוניזציה במדינות אחרות. הוא לא ימצא אף אחת שבה זה נעשה בהסכמת הילידים. מבחינה רגשית, לטענתו, יחסו לערבים היה מבוסס על "אדישות פוליטית" לכל העם, מבחינה פוליטית. עקרונות בלתי מוחשיים: חוסר האפשרות המוסרית והמעשית לגרש אף אחד, והמחויבות החגיגית לשוויון זכויות לכל התושבים ברגע שהובטחה הריבונות היהודית, אך הוא הוסיף, ללא עמימות: "פעולת ההגירה שלנו בפלסטין חייבת להיפסק, או להמשיך בלי לעצור בעמדת הערבים; כדי שהממסד שלנו יוכל להתפתח שם בפיקוח מעצמה שאינה תלויה באוכלוסייה המקומית, מוגנת בחומת ברזל שאוכלוסיה זו לעולם לא תוכל לכפות עליה. »
קיר הברזל הזה לא היה מטפורה לשנאה, אלא מגן להישרדות. ז'בוטינסקי ידע שהערבים, כמו כל עם ילידים העומד בפני קולוניזציה לגיטימית והיסטורית, רואים באדמה את "הבית הלאומי" הבלעדי שלהם. התנגדותם לא הייתה ניתנת למשא ומתן ולא זמנית: היא הייתה קיומית. מכאן מסקנתו הנבואית: "הדרך היחידה להגיע להסכם עתידי היא לוותר על הניסיון להגיע להסכם היום". לאחר הקמת חומת הברזל - צבא יהודי עצמאי, רצון לאומי בלתי גמיש - בסופו של דבר המתונים הערבים יבינו את חוסר התועלת של ההתנגדות ויסכימו לנהל משא ומתן על ערבויות לשכנות טובה.
מאה ושלוש שנים מאוחר יותר, הדוקטרינה הזו אינה שריד מהעבר: היא עמוד השדרה של המדיניות הישראלית תחת בנימין נתניהו. הליכוד, היורש הישיר של הרוויזיוניזם הז'בוטינסקי, מיישם את הריאליזם הברזל הזה על בסיס יומיומי. מול המוני הטרור של חמאס, הג'יהאד האיסלאמי ונותני החסות האיראניים שלהם, ישראל מעולם לא נכנעה לצפירות ה"הסכם" ההזוי. הפעולות הצבאיות החוזרות ונשנות בעזה וביהודה ושומרון, בניית מחסומי ביטחון, הפיקוח הקפדני על השטחים ששוחררו ב-1967 והנורמליזציה ההיסטורית עם מדינות ערב באמצעות הסכמי אברהם מוכיחים כי חומת הברזל עובדת. ערבים סונים, עייפים מההרפתקנות הפלסטינית, מתחילים סוף סוף להתמודד עם ישראל חזקה ולא עם פיקציה שהומצאה כדי לעשות דה-לגיטימציה למדינה היהודית.
מתנגדיו של נתניהו, אותם חולמים נצחיים של מחנה הכניעה, חוזרים שוב ושוב על כך שכותל הברזל מונע שלום. הם טועים לחלוטין. ז'בוטינסקי חזה את זה: "כל הציונים רוצים את חומת הברזל הזו. » הדיון בהסכם לפני שהוא יהפוך לבלתי עביר הוא רק "ביטויים ריקניים" וכפולות. היום, הודות לתקיפותו של נתניהו - שמגלם את רוחו של ז'בוטינסקי טוב מכולם - ישראל חזקה מתמיד. הכלכלה משגשגת, צה"ל, שולט במערכה ובערבי החדש. האינתיפאדה תישבר בחומה הזו.
ההונאה ההיסטורית הפלסטינית - הזהות המלאכותית הזו שחושפת כדי להפוך את הפליטים הערבים ל"ילידים" - מתפוררת קצת יותר מדי יום תחת משקלה של האמת. מעולם לא הייתה "פלסטין" ערבית עצמאית; הייתה ארץ יהודית שנכבשה על ידי אימפריות עוקבות, ואז שוחררה על ידי העם היהודי שחזר הביתה. ז'בוטינסקי הבין זאת ב-1923. נתניהו מיישם זאת ב-2026.
חומת הברזל אינה חומת הפרדה: היא הערובה לעתיד שבו שני עמים יוכלו יום אחד לחיות זה לצד זה - אבל רק כשהערבים ויתרו סופית על הרס מדינת היהודים. עד שיבוא היום הזה, ישראל תמשיך לבנות, להגן ולנצח. כי כמו שכתב איש החזון מאודסה: מאחורי חומת הברזל הציונות תנצח. ותחת בנימין נתניהו הוא כבר מנצח.