לפני למעלה ממאה שנה, בנובמבר 1923, פרסם זאב ז'בוטינסקי בעיתון "ראסווייט" את מאמרו המכונן "קיר הברזל". טקסט זה לא היה רק ניתוח פוליטי גרידא: הוא היה ביטוי לראייה היסטורית צלולה ולהשקפת עולם של ריאליזם ציוני-רוויזיוניסטי, המהדהדת עד היום בעוצמה בלתי-פוחתת תחת הנהגתו הנחושה ובעלת החזון של בנימין נתניהו. בעוד אויבי ישראל ממשיכים להפיץ את המיתוס בדבר "סכסוך ישראלי-פלסטיני", ז'בוטינסקי כבר הבין את התמונה המלאה: מעולם לא היה קיים עם פלסטיני. הערבים באזור – אותם ממציאים מאוחרים של זהות זו, שנוצרה לאחר 1964 על ידי אש"ף כדי להסוות את סירובם הנצחי להכיר בזכות היהודית לריבונות – מעולם לא קיבלו, ולעולם לא יקבלו מרצונם, את שיבת העם היהודי לאדמת אבותיו. רק "קיר ברזל" – כוח יהודי איתן ובלתי-מתערער – יכול לנפץ את אשליותיהם ולסלול את הדרך לשלום אמיתי.
ז'בוטינסקי, אבי הציונות הרוויזיוניסטית ומורה רוחני – שמזכירו האישי היה לא אחר מאשר בן-ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה הנוכחי – מעולם לא אשלה את עצמו. הוא כתב בבהירות חדה: "ערביי ארץ ישראל לעולם לא יסכימו מרצונם לכך שפלשתינה תהפוך למדינה בעלת רוב יהודי. [...] יסקור הקורא את כל הדוגמאות להתיישבות בארצות אחרות; הוא לא ימצא ולו מקרה אחד שבו היא נעשתה בהסכמת הילידים." מבחינה רגשית, כך טען, יחסו לערבים היה כיחס של "אדישות מנומסת" כלפי כל העמים. מבחינה פוליטית, יחס זה התבסס על שני עקרונות בלתי-מעורערים: חוסר האפשרות המוסרית והמעשית לגרש מישהו, והתחייבות חגיגית לשוויון זכויות לכל התושבים לאחר שתובטח הריבונות היהודית. אך הוא הוסיף, ללא כל דו-משמעות: "פעולת העלייה שלנו לפלשתינה חייבת להיפסק, או להימשך מבלי להתחשב בעמדת הערבים; זאת כדי שההתיישבות שלנו תוכל להתפתח שם תחת חסותה של מעצמה שאינה תלויה באוכלוסייה המקומית, ומאחורי 'קיר ברזל' שאוכלוסייה זו לעולם לא תוכל לפרוץ."
"קיר הברזל" הזה לא היה דימוי של שנאה, אלא מגן להישרדות. ז'בוטינסקי ידע כי הערבים – בדומה לכל עם ילידי הניצב מול התיישבות לגיטימית והיסטורית – רואים בארץ את "הבית הלאומי" הבלעדי שלהם. התנגדותם לא הייתה נתונה למשא ומתן ולא הייתה זמנית: היא הייתה קיומית. מכאן נבעה מסקנתו הנבואית: "הדרך היחידה להגיע להסכם עתידי היא לוותר על הניסיון להגיע להסכם כיום". משיוקם "קיר הברזל" – צבא יהודי עצמאי ונחישות לאומית בלתי-מתפשרת – יבינו לבסוף המתונים בקרב הערבים כי ההתנגדות היא חסרת תוחלת, ויסכימו לנהל משא ומתן על ערובות ליחסי שכנות טובה.
מאה ושלוש שנים לאחר מכן, דוקטרינה זו אינה שריד מן העבר: היא מהווה את עמוד השדרה של המדיניות הישראלית תחת בנימין נתניהו. הליכוד, יורשו הישיר של הרוויזיוניזם הז'בוטינסקאי, מיישם מדי יום ביומו את הריאליזם הבלתי-מתפשר הזה. מול המוני הטרור של חמאס, הג'יהאד האסלאמי ושולחיהם האיראנים, ישראל מעולם לא נכנעה לקולות הקוראים ל"הסכם" אשלייתי. המבצעים הצבאיים החוזרים ונשנים בעזה וביהודה ושומרון, הקמת גדרות הביטחון, השליטה ההדוקה בשטחים ששוחררו ב-1967 והנורמליזציה ההיסטורית עם מדינות ערב במסגרת הסכמי אברהם – כל אלה מוכיחים כי "קיר הברזל" אכן פועל. הערבים הסונים, שמאסו בהרפתקנות הפלסטינית, מתחילים סוף-סוף לקיים קשרים עם ישראל חזקה, ולא עם פיקציה שהומצאה כדי לערער את הלגיטימיות של המדינה היהודית.
מבקריו של נתניהו – אותם חולמים נצחיים ממחנה הכניעה – חוזרים וטוענים ללא הרף ש"קיר הברזל" מונע את השלום. הם טועים טעות גמורה. ז'בוטינסקי חזה זאת: "כל הציונים רוצים בקיר הברזל הזה". הדיון על הסכם, בטרם יהפוך הקיר לבלתי-עביר, אינו אלא "מלל ריק" וצביעות. כיום, הודות לנחישותו של נתניהו – המגלם יותר מכל אדם אחר את רוחו של ז'בוטינסקי – ישראל חזקה מאי-פעם. הכלכלה משגשגת, צה"ל שולט בשדה הקרב, וערביי יהודה ושומרון יודעים שכל אינתיפאדה חדשה תתנפץ אל מול הקיר הזה.
ההונאה ההיסטורית הפלסטינית – אותה זהות מלאכותית שנרקחה כדי להפוך פליטים ערבים ל"עם ילידי" – מתפוררת מיום ליום תחת כובד האמת. מעולם לא הייתה "פלסטין" ערבית עצמאית; הייתה זו ארץ יהודית שנכבשה על ידי אימפריות בזו אחר זו, ואז שוחררה על ידי העם היהודי השב לביתו. ז'בוטינסקי הבין זאת ב-1923; נתניהו מיישם זאת ב-2026.
"קיר הברזל" אינו חומת הפרדה: הוא הערובה לעתיד שבו שני עמים יוכלו, יום אחד, לחיות זה לצד זה – אך רק כאשר הערבים יוותרו סופית על השאיפה להשמיד את המדינה היהודית. כל עוד יום זה לא הגיע, ישראל תמשיך לבנות, להגן ולנצח. שכן, כפי שכתב החוזה מאודסה: מאחורי "קיר הברזל", הציונות תנצח. ותחת בנימין נתניהו, היא כבר מנצחת.