« ממשלת הוד מלכותה רואה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל, ותעשה כמיטב יכולתה להקל על השגת מטרה זו... »
אלו היו מקצת הדברים שהביע שר החוץ דאז, הלורד בלפור, במכתבו (או בהצהרתו) המיועד לנציג הרשמי של הפדרציות הציוניות היהודיות באנגליה, הברון דה רוטשילד. אותו 2 בנובמבר 1917 היווה נקודת מפנה היסטורית בלתי-צפויה: הכרה דה-פקטו בקשר הבל-ינתק שבין עם לארצו, מענה לכמיהתו של עם להיות אדון לעתידו, ותשובה עקיפה לדרישות שעלו בקונגרס ציוני מסוים שהתכנס אך עשרים שנה קודם לכן.
הצהרה זו, כמובן, לא נוסחה במקרה; בריטניה תמכה בהקמת מדינה יהודית על פני כל שטחה של ארץ ישראל המנדטורית (ירדן וישראל של ימינו).
אכן, ישנם אנשים הנוטים להתעלם מפרק זה בהיסטוריה ומנסים לשווא להזין את השכחה הקולקטיבית הזו. מנסים לשכנע אותנו שהישראלים הופיעו לראשונה בפלסטין ב-14 במאי 1948, עקרו בכוח הזרוע אנשים חפים מפשע וכבשו בתוך ימים ספורים שטח שלא היה שייך להם... די, הבה נשים קץ להזיה הזו.
בעקבות הצהרת בלפור, הערבים שחיו בעיקר בפלסטין ובשטחים השכנים לא ראו בעין יפה את המיזם המהפכני הזה – הקמת בית לאומי יהודי בפלסטין. החיכוך בין יהודים לערבים היה עניין שבשגרה, והבריטים שימשו כשופטים – ממש כמו בזירת איגרוף...
אלא שכדי לשכך את הלחצים, החששות והחרדות של הערבים לנוכח אותה הצהרת עצמאות-לכאורה עבור העם היהודי, אימצו הבריטים מדיניות של שכחה סלקטיבית – והצטיינו במשימה זו. הנטייה החד-צדדית הייתה מובהקת, והיה ניתן לחזות בנסיגה לא-רשמית והדרגתית מההבטחה שניתנה בעבר.
ואז הגיע הבלתי-צפוי – מהלך משמעותי ומפתיע – כתוצאה מהסיוע שהעניקה הממלכה ההאשמית במלחמת העולם הראשונה נגד האימפריה העות'מאנית. בריטניה ביקשה להביע את תודתה המיוחדת למלך עבדאללה על השירותים שהעניק להוד מלכותה, והעניקה לו אוטונומיה בשטח ארץ ישראל. אוטונומיה זו השתרעה על פני כ-80% מהשטח ונקראה "עבר הירדן" (שם שהפך כעבור שנים ספורות – לאחר קבלת העצמאות מידי ממלכת הוד מלכותה – לממלכת ירדן, בשנת 1946).
כאן אנו מגיעים ללב הבעיה, שמהלך זה עתיד להוביל בעקבותיו לגל של אסונות, דרמות, טרגדיות, שפיכות דמים, סכסוכים ויצרים סוערים... דמיינו לעצמכם, ולו לרגע, שהממלכה ההאשמית הייתה נושאת את השם... פלסטין. אוכלוסיית ירדן מורכבת מכ-75% פלסטינים, ואילו ההאשמים מהווים מיעוט משמעותי במדינה.
בשנת 1922 אנו עדים לחלוקה ראשונה של פלסטין – חלוקה בלתי-שוויונית ובלתי-צודקת – שבה מצד אחד ניצבת אוכלוסייה פלסטינית המהווה רוב, המיוצגת על ידי המלך ההאשמי, ומצד שני אוכלוסייה יהודית המיוצגת על ידי המוסדות היהודיים הרשמיים, ה"יישוב" (הקהילה היהודית).
יהודי ארץ ישראל, שראו בחלוקה זו ביטוי לצורך של הבריטים להיענות לדרישותיהם של כל הצדדים, האמינו כי באו על פתרונן התביעות הערביות, וכי יוכלו סוף-סוף ליהנות מבית משלהם – גם אם הדבר כרוך בוויתורים טריטוריאליים.
מבלי להיות מודעים לכך, הם הולכו שולל.
הוטעינו בשל הכינוי שניתן לאותה עצמאות-זוטא – או אוטונומיה רחבה – שהייתה עבר-הירדן. אנו משלמים עד היום מחיר כבד, פרי אותה טעות סמנטית: העובדה שלא קראנו לה "פלסטין".
זה למעלה מחצי מאה שישראל והתפוצות נתונות לאיומי מלחמה, פיגועים וחרמות מצד מדינות עוינות וארגוני טרור פלסטיניים ופרו-פלסטיניים, אשר דרישתם העיקרית היא השמדה מוחלטת של מדינת ישראל וכינון אזור בעל צביון ערבי-מוסלמי, לשם הקמת מדינה פלסטינית.
הוטעינו, שכן תביעות אלו משפיעות כיום על דעת הקהל העולמית, המפעילה לחץ על ישראל להיענות לדרישות הפלסטיניות לוויתור טריטוריאלי מצד ישראל – או במילים אחרות, לחלק את אומתנו בפעם השלישית.
אכן, ביצוע חלוקה שלישית יביא בסופו של דבר להחלשתה של ישראל. הבה נחדל לרחם על עצמנו וננסה לאמץ גישה שונה כלפי המציאות; הבה נפסיק להיות צופים רדומים, חסרי-צורה ואדישים, וניקח על עצמנו אחת ולתמיד את תפקיד השחקן המהפכני.
אחתום את מאמר המערכת הראשון הזה בדבריו של המנוח חוסיין מלך ירדן, שנאמרו ליומון הערבי "א-נהאר אל-ערבי ואל-דאולי" ( היוצא לאור בפריז) ב-26 בדצמבר 1981:
« האמת היא שירדן היא פלסטין, ופלסטין היא ירדן. »
הערת המערכת: מאמר זה לקוח מארכיון העיתון "אלטלנה" ופורסם לראשונה במאי 2004. הוא מובא כאן במסגרת שימור הארכיון ההיסטורי של הפרסום והנגשתו לציבור.