ממארין לה פן ועד פרנסואה רופין, כולל אנשי מרכז וקבועים בטלוויזיה, נראה שכולם שותים במשך שנים וללא מעצורים מהרעל המתוק של "פתרון שתי המדינות". הסם הנרקוטי הזה, המחופש כסגולה עליונה, הונה את תבונתם ומחק כל זיכרון היסטורי. טראגי עוד יותר, אפילו יהודים מסוימים – נשכחים בעליל מכבודם – הופכים לנושאים הקנאים שלו, כאילו להשלים את האבסורד שבמחזה.
בימים האחרונים, חדשות נהדרות שימחו את חסידי הפלסטינים: טנדם מקרון-בן סלמאן "יתמוך בהקמת מדינה ערבית בפלסטין". תעתוע נוגע ללב אשר מבוסס על שגרה משומנת היטב: התעלמות מהעובדות, זיוף ההיסטוריה ועיצוב מחדש של המציאות לטובת מטרה צודקת כביכול.
במכשירי טלוויזיה, באולמות הרצאות באוניברסיטאות ואפילו במעברי האסיפה הלאומית, השכתוב הגדול בעיצומו. הם יגרמו לנו להאמין שהיהודים הופיעו אקס ניהיל ב-1948, חמושים עד לשיניים, כדי לעקור עם חף מפשע ולכבוש תוך כמה ימים "ארץ" שלעולם לא הייתה שלהם.
בסדר, תפסיק! הגיע הזמן לקטוע את הדליריום הזה ולשים קץ לאמנזיה הקולקטיבית הנשמרת מרצון.
הקמת מדינה ערבית בפלסטין אינה אלא סוס טרויאני, שתוכנן בחוכמה במאה ה-20, כדי לתת לגיטימציה לשנאת היהודי בנימוס - אבל בטוח. לכן דחוף להבין מדוע מדינה זו, המוצגת כפתרון פלא, מהווה בעצם איום קיומי על ישראל ויהודי התפוצות.
כדי למדוד את היקף ההונאה הפלסטינית הזו, אנחנו צריכים לחזור רק לשנת 1917. באותה שנה, הצהרת בלפור התחייבה לבריטניה להקים בית לאומי יהודי בפלסטין. המנדט הבריטי על פלסטין נולד ב-1920: השטח העצום הזה כלל את מה שיהפוך לימים לישראל וירדן. הבטחה זו באה לאחר מאות שנים של קולוניזציה עות'מאנית וערבית.
הערבים שהגיעו לארץ ישראל במאה ה-7 במהלך הכיבושים המוסלמים היו, עבור רובם המכריע, נוודים ובלתי מובחנים בשפתם ובתרבותם משאר השבטים הערביים באזור. עם זאת, למרות מאות שנים של כיבוש אדמה זו, הרעיון של "מדינה פלסטינית" מעולם לא חלף בראשם, לא ממערב ולא ממזרח לירדן. אף "מדינה פלסטינית" לא התקיימה מעולם...
חזרתם של היהודים לארץ ישראל שינתה את המצב באופן קיצוני. השטח הזה, נטוש ברובו, מחזיר לעצמו פוריות ושגשוג כלכלי חסרי תקדים, פרי מאמצים ציוניים. למרות שהערבים המקומיים נהנו ממעללים אלה, הם ראו בעין עמומה מאוד את שובם של יהודים גולים אלה. התלונה העיקרית שלהם? האחרונים מערערים את הפאן-ערביות ומסרבים כעת לדיממיטוד המסורתי, מעמד זה של כפיפות שנכפה על ידי חוקי השריעה המונעים מוות.
כדי להרגיע את ה"מתחים" - מילה מעשית כזו לנסח את האלימות הערבית - בגדו הבריטים בהדרגה ברוח הצהרת בלפור. ב-1922 אף החליטו לחלק את המנדט על ארץ ישראל. כ"תודה" למלך עבדאללה של ערב, שהובס טרי במלחמת שבטים ובעל ברית של האנטנט המשולש במהלך המלחמה הגדולה, הציעו לו הבריטים 77% מהמנדט הפלסטיני על מגש. חלק זה הפך לעבר הירדן, שהפכה לממלכה ההאשמית של ירדן ב-1946.
תארו לעצמכם לרגע שעבר הירדן שמרה על השם פלסטין. איזו הקלה זו הייתה יכולה להיות! כיום, כל דיון על "מדינה ערבית פלסטינית" נגנז באופן סופי. אבל לא. הערפול הסמנטי הזה, שנולד מהחלטה פשוטה של שינוי שם, אפשר את הופעתו של הבלוף העכשווי הגדול: הדרישה למדינה ערבית נוספת ממערב לירדן.
האמת, לעומת זאת, ברורה. ארץ ישראל חולקה בשנת 1922. מזרחית לירדן נוצרה מדינה ערבית: עבר הירדן, ירדן העתידית. במערב חטאו יהודי היישוב, משוכנעים שחלוקה זו תשים קץ לתביעות הערבים, את החטא - כמעט תנכי - באמונה בסגולות של ויתורים טריטוריאליים כדי לחיות בשלום.
אבל העתיד יראה להם שהם טעו קשות. לא רק שהשלום הזה נשאר בגדר כימרה, אלא שהטעות הסמנטית הזו - שלא שמרה על השם "פלסטין" עבור עבר הירדן - פתחה את הדרך להמצאה: זו של לאומיות פלסטינית, שנועדה לא להצדיק את קיומה של מדינה ערבית חדשה, אלא להשמדה טהור ופשוט של ישראל.
מאז, ישראל מתמודדת עם מסע עוינות בלתי פוסק: מלחמות, התקפות, חרמות ולחץ בינלאומי. באמתלה מתוחכמת של "הגדרה עצמית פלסטינית", העולם דורש חלוקה שנייה של ארץ ישראל הבריטית לשעבר, כאילו זו של 1922 לא הספיקה כדי לאכול את השטח היהודי.
כדי להשיג שלום אמיתי, עומדות בפני הערבים שתי אפשרויות: להסכים לחיות במדינת הלאום של העם היהודי או להגר לירדן, המדינה הערבית הפלסטינית האמיתית.
הסיבה הנוספת המלווה את חוסר הלגיטימיות הפוליטית של המדינה הערבית בפלסטין נעוצה באנטישמיות המתמדת העוברת על הפלסטיניות. "אמור לי מי הם המנהיגים שלך, ואומר לך מי אתה": הכרת אלה שמגלמים את ה"סיבה" הזו מאפשרת לנו לשפוך אור על חוסר הגינות של המאבק הזה.
בשנות ה-30 לא הייתה לאומיות פלסטינית לדבר עליה. זה התמזג עם הפאן-ערביות שנישא בחלקו על ידי המופתי הגדול של ירושלים, מוחמד אמין אל-חוסייני. האחרון חלם על גוש פאן-ערבי הכולל את עיראק, סוריה, פלסטין ומצרים. כמו שאיפות ההתפשטות של גרמניה באירופה או יפן במזרח הרחוק, הוא חזה אימפריה ערבית במזרח התיכון. הנוכחות היהודית בפלסטין היוותה מכשול גדול לפרויקט זה. כדי להתמודד עם זה, אל-חוסייני הסית באופן קבוע לאלימות אנטישמית, כפי שמעיד הפוגרום הנורא ב-1929 בחברון, שבוצע על ידי עושיפיו.
ניתן לסכם את כל המדיניות הערבית של אל-חוסייני בפלסטין בדבריו שנאמרו ב-21 בינואר 1944 מול האס-אס הבוסני המוסלמי: "היהודים הם האויבים הגרועים ביותר של המוסלמים. יש קווי דמיון בין עקרונות האסלאם לאלו של הנציונל-סוציאליזם".
לאחר 1948, הזהות הערבית הפלסטינית נותרה מעורפלת וקשורה לאומה הערבית הגדולה. בניגוד למה שטוענים תומכי "העניין הפלסטיני", הסכסוך במזרח התיכון אינו מוצא את מקורו בשאיפה של ערבים פלסטינים להקים מדינה. הרעיון הזה, לפיו הסכסוך נובע מסירוב ישראלי לקבל את הקמתה של מדינה ערבית פלסטינית במשך 76 שנים, הוא פנטזיה.
ואכן בשנת 1964, שש עשרה שנים לאחר הקמתה של ישראל, נולד הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). אך באופן מוזר, באותה תקופה, יהודה ושומרון, הידוע גם בגדה המערבית, היו בשליטה ירדנית, ועזה הייתה בשליטה מצרי. אז למה ליצור ארגון "שחרור" כשאין מה "לשחרר" בשליטה ישראלית? התשובה פשוטה: לאש"ף מעולם לא הייתה מטרה של מדינה לצד ישראל, אלא במקומה של ישראל: פלסטין ערבית בלבד, שבה מעט היהודים המורשים להישאר יהיו דימים טובים...
הרצון הזה להשמדה לא הוסתר. בנושא זה, אחמד צ'וקאירי, הנשיא הראשון של אש"ף, הכריז בשמחה ב-23 במאי 1967 ברדיו דמשק "לא יהיו כמעט ניצולים יהודים. » הבטחה שאפתנית, אבל מלחמת ששת הימים תצנן את התלהבותו.
יורשו, העבריין יאסר ערפאת, נקט באותו קו, בתחושת כפילות חריפה. למרות שקיבל את פרס נובל לשלום, ערפאת מעולם לא ביטא את המילה "שלום" בערבית. מצד שני, הוא השתמש במונח הודנה, המציין שביתת נשק זמנית באסלאם, שנועד להתכונן למתקפה הבאה. לאחר הסכמי הכניעה היהודית באוסלו, שהוצגו במערב כפריצת דרך יוצאת דופן לקראת שלום, הכריז ערפאת בשטוקהולם: "אנו מתכננים את חיסול מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית גרידא. נהפוך את החיים ליהודים לבלתי נסבלים באמצעות לוחמה פסיכולוגית ופיצוץ אוכלוסין".
הסכם אוסלו, כמו המתנה של גוש כתיב (רצועת עזה) ב-2005, היו רק עוד מלכודת לישראל. מחוות הרצון הטוב הללו, שהתקבלו בתמימות במערב, עלו בחייהם של אלפי יהודים והחלישו את ההרתעה הישראלית. רצח העם ב-7 באוקטובר 2023 ממחיש באופן טרגי לאן הוויתורים הללו מובילים. אבל יש שימשיכו ללא ספק לומר שאנחנו עדיין צריכים "להושיט את ידנו" - אולי כדי שיכרתו אותה טוב יותר.
לסיום, מה יכול להיות טוב יותר מהמילים היפות של חוסיין ז"ל מירדן, ליומון ערבי שפורסם בפריז, אן-נהאר אל-ערבי ואל-דאולי, ב-26 בדצמבר 1981: "האמת היא שירדן היא פלסטין, ופלסטין היא ירדן".
אורליאן ברנהיים