סוגיית גיוסם של החרדים לצבא העם היהודי אינה חדשה, והיא ממשיכה להעסיק רבות את השיח הציבורי. אולם מה שמצטייר כיום כקו שבר הוא עמדה חדשה יחסית, המתעלמת מההיסטוריה הלוחמנית של חרדים רבים – הן לפני הקמת מדינת ישראל והן לאחריה. במסורת שלנו עצמה, הגנה על עם ישראל אינה בגדר חטא כלל ועיקר, אלא חובה; כאשר מדובר בהגנה על חיי יהודים ועל ריבונות ישראל, הלחימה הופכת למצווה.
הרב משה צבי סגל צועד מאחורי ארונו של ז'בוטינסקי בעת טקס הקבורה מחדש בישראל.
דמויותיהם של יהושע, דוד וגיבורי ישראל בתנ"ך מזכירות לנו שהאידיאל היהודי מעולם לא דגל בפסיביות מקודשת אל מול הסכנה: התפילה מלווה את המערכה, אך אינה מעבירה את האחריות עליה לאחרים.
כך באה לידי ביטוי אותה משלימות בהיסטוריה המודרנית של היישוב, באמצעות דמויות שלעיתים היו רחוקות מאוד מהציונות הדתית לבדה – זו שמחויבותה מוכרת במידה רבה יותר.
הרב משה צבי סגל עלה לארץ ישראל בשנת 1924. הוא הגיע ממשפחה חסידית והחליט להצטרף לאצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי ) , בטרם קיבל על עצמו את הפיקוד על הלח"י בירושלים. הוא שלח תלמידי ישיבה רבים לשורות הלח"י, שם לחמו בבריטים במטרה לשחרר את ארץ ישראל מעולם. לימים הפך לדמות מרכזית בחוגי חב"ד בישראל.
דמות מרכזית נוספת היא מנחם אייכלר, שנולד ב-1922 בשכונת מאה שערים ולמד בישיבת "חתם סופר". לנוכח השלטון הבריטי שדיכא את היישוב והתגברות ההתקפות הערביות, החליט אייכלר להקים – במאה שערים – יחידה של הלח"י המורכבת אך ורק מתלמידי ישיבות חרדים. יחידה זו התפרסמה במיוחד בזכות גבורתם של חבריה; מקור מאותה תקופה אף מספר כי לפני מבצע שהיה עלול להימשך אל תוך השבת, פנה אייכלר לקבל את אישורו של האדמו"ר מבעלז, אשר נענה לבקשתו. לאחר קום המדינה, שב אייכלר לאורח החיים החרדי המסורתי בירושלים. למרבה האירוניה, בנו – ישראל אייכלר (חבר כנסת מטעם מפלגת "יהדות התורה") – נמנה כיום עם המתנגדים הנחרצים ביותר לגיוס חרדים לצה"ל.
הסירוב המוחלט לשירות צבאי – עיקרון שרבים מציגים כיום כעקרון עתיק-יומין – אינו בגדר מורשת בלתי-משתנה, אלא פרשנות מחודשת, נוחה וסלקטיבית של היסטוריה חרדית שידעה גם היא מעורבות, סיכון והקרבה.
ניתן אפוא לקוות כי שילוב הקהילה החרדית בצה"ל ייעשה מתוך המשכיות למורשת קרבית זו, וברוח גבורתם של רבים מאבותיהם לפניהם.
תל חי.
אלי לוי הוא מנהל החינוך של בית"ר צרפת וממייסדי ה-MEJF.