פוליטיקה של קדושה: הרב קוק והתנועה הציונית-רוויזיוניסטית

פרק נשכח בהיסטוריה

יום השנה לפטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק – הרב הראשי בארץ ישראל בתקופת המנדט ודמות מפתח בציונות הדתית – מהווה הזדמנות לעסוק בנושא שנדון לעיתים רחוקות: מעורבותו הפוליטית של הרב קוק. עמדותיו הפוליטיות של הרב צבי יהודה, בנו של הרב קוק, ידועות היטב; הוא היה מזוהה עם תנועת ההתיישבות, ובפרט עם "גוש אמונים" שייסדו כמה מתלמידיו בשנת 1974. אולם גם הרב קוק האב היה רב בעל מעורבות פוליטית, שלא היסס להניח בצד את ספריו ואת לימוד התורה כדי לנקוט עמדה בסוגיות פוליטיות בוערות, בצמתים מכריעים בתולדות היישוב . ברצוננו לחזור אל אחד מאותם אירועים, שנשכח ברובו כיום, ולהתמקד במיוחד בקשרים שנרקמו בין הרב קוק לבין חברים בתנועה הציונית הרוויזיוניסטית ובזרם הציוני-ימני בארץ ישראל.

הרב קוק בירושלים, 1925

פרשת הכותל ותוקעי השופר של בית"ר

הפרק הראשון התרחש בחודש אב תר"ץ (1930). באותה עת, ערביי ירושלים ופלשתינה (א"י) המנדטורית – בעידודו של המופתי הידוע לשמצה של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני (שלימים כרת ברית עם היטלר והשתתף באופן פעיל בשואה) – החליטו לאלץ את היהודים לוותר על הכותל המערבי. לשם כך, הם איימו לחדש את מעשי האלימות האנטי-יהודיים, שגבו את חייהם של עשרות בני אדם בשנה הקודמת, במהלך פרעות תרפ"ט (1929) ( ¹ ). באותה תקופה פיתח המופתי אל-חוסייני – בשיתוף פעולה הדוק עם תנועת "האחים המוסלמים", שזה עתה הוקמה במצרים – את קו התעמולה הרצחני סביב מסגד אל-אקצא; תעמולה זו באה לידי ביטוי בסיסמה הכוזבת "אל-אקצא בסכנה" , אשר הפכה למרכיב מרכזי בתעמולה האסלאמיסטית עד ימינו ( ² ).

על רקע נפיץ זה, נרתם הרב קוק במלוא עוזו למאבק להגנה על זכויות היהודים בכותל; הוא הביע את עמדתו בפומבי והעיד בפני הוועדה המיוחדת שהקימה ממשלת בריטניה , בחסות חבר הלאומים, כדי "לבחון את זכויות היהודים והמוסלמים בכותל המערבי". הרב קוק, שהוזמן להעיד בפני הוועדה, מחה בתוקף נגד היומרה שלה לקבוע למי שייך הכותל. "האם ועדה זו של חבר הלאומים היא הבעלים של הכותל?" קרא בקול רם. " מי העניק לכם את הסמכות להחליט למי הוא שייך? העולם כולו שייך לבורא, והוא העביר את הבעלות על ארץ ישראל כולה – ובכלל זה הכותל – לעם היהודי (רש"י על בראשית א', א'). שום כוח בעולם, אף לא חבר הלאומים או ועדה זו, אינו יכול לשלול מאיתנו זכות זו ".

למרות מחאותיו של הרב קוק, דו"ח הוועדה קבע כי הבעלות על הכותל שייכת אך ורק למוסלמים (!), אך שליהודים עומדת הזכות להתפלל בכותל – בכפוף למגבלות מסוימות ומבלי שהדבר יעניק להם זכות בעלות כלשהי. בין המגבלות שהוטלו על חופש הפולחן של היהודים נכלל האיסור לתקוע בשופר, כדי שלא "לגרום הפרעה למוסלמים". איסור אחרון זה היה בלתי-נסבל במיוחד עבור יהודי ירושלים והיישוב , שנהגו לתקוע בשופר בכותל בחגים הגדולים, ובפרט ביום הכיפורים.

ביום הכיפורים של שנת 1930, תלמיד צעיר מבית הספר למדריכים של בית"ר, הרב משה סגל, החליט להפר את האיסור ותקע בשופר במהלך התפילות ביום קדוש זה, מול הכותל המערבי. הוא נעצר מיד על ידי המשטרה הבריטית והובל לכלא הקישלה שבעיר העתיקה. משנודע לו על האירועים, פעל הרב קוק מיד – עוד בטרם הסתיים הצום – ופנה למזכיר ממשלת המנדט בדרישה לשחרר את סגל. הוא הבהיר לבן-שיחו כי לא יסיים את הצום כל עוד הצעיר היהודי לא ישוחרר. לנוכח נחישותו של הרב, נכנע נציג הממשל הבריטי והורה לשחרר את משה סגל.

משה סגל תוקע בשופר בכותל, 1930

שבועות ספורים קודם לכן, ב-15 באוגוסט 1929, ביום הצום של תשעה באב, צעדו מאות צעירים יהודים – חברי תנועת בית"ר ו"הוועד למען הכותל" שהקים פרופ' יוסף קלוזנר – אל הכותל המערבי, כשהם מניפים את הדגל הלאומי היהודי ושרים את ההמנון הלאומי, "התקווה". בתגובה, ערבים שהוסתו על ידי המופתי חוללו מהומות ושרפו ספרי תפילה וחפצי קודש יהודיים. הצעירים היהודים מבית"ר, בהגיעם לכותל, קראו בקול רם: "שמע ישראל, הכותל שלנו, הכותל אחד". לאחר מכן הם פנו לישיבת "מרכז הרב" כדי להיפגש עם הרב קוק. תיאור פגישה זו הגיע אלינו מידי הרב שלמה זלמן זוננפלד ³ .

הרב קוק היה נרגש מאוד... הוא קם ממקומו, רכן לעבר הצעירים היהודים ואמר להם בקול חנוק מהתרגשות: " הגאווה הלאומית המפעמת בלבבותיכם היא ביטוי לקדושת הנשמה האלוקית השוכנת בכל יהודי. במסירותכם למען המקומות הקדושים של האומה, אתם דומים למכבים... מוטלת עלינו החובה להודיע לעולם כולו, כי לא ייתכן שמקום קדוש כדוגמת הכותל המערבי יוסיף להיות מוקף בסמטאות מצחינות. אנו דורשים צדק ולא נרפה ממנו. ה' יברך אתכם מציון !"

פייר לורסא

1. פוגרומים שההיסטוריוגרפיה היהודית מכנה באופן מאופק יותר בלשון המעטה "מאורעות 1929". ↩
2. אמין אל-חוסייני הוא ששכנע את תנועת "האחים המוסלמים" המצרית – ערש האסלאמיזם העכשווי – להפוך את המלחמה ביהודים ואת סוגיית ירושלים למרכיב מרכזי בתעמולה שלהם, וזאת בתקופה שבה לא גילו כל עניין במתרחש בפלשתינה (א"י) תחת המנדט הבריטי השכנה. סופרים ופוליטיקאים מצרים אחדים אף הביעו אהדה לתנועה הציונית, כדוגמת ההוגה המוסלמי הנודע רשיד רדא, עורכו הראשי של העיתון "אל-מנאר" . ראו: Paul Landau, Le Sabre et le Coran , Éditions du Rocher, 2006 .
3. מובא על ידי שמחה רז, בספר "מלאכים כבני אדם" , הוצאת "קול מבשר", ירושלים 1993. ראו גם בנוגע לאירוע זה : http://www.ravkooktorah.org/YOM_KIPPUR_66.htm . כמו כן, מומלץ לקרוא את המאמר המעניין בבלוג "בוקר טוב ירושלים" (BokerTovYérushalayim): https://bokertovyerushalayim.wordpress.com/2015/09/25/le-groupe-clandestin-des-souffleurs-de-shofar/ ↩