סבי נולד ב-15 במרץ 1909 במוקצ'בו (צ'כוסלובקיה) ונספה ב-12 במאי 1944 באושוויץ, לאחר שגורש בטרנספורט מס' 32 ב-14 בספטמבר 1942.
שיירה זו יצאה מתחנת לה-בורז'ה/דראנסי ועליה 1000 יהודים, בפיקודו של האובר-פלדוובל מולר. כך מצוין במברק שחיבר איש האס-אס היינריךסון ואשר נחתם על ידי הממונה עליו, רתקה. מברק זה ממוען – בדומה לקודמיו – לאייכמן, למפקחת על מחנות הריכוז ולמפקד אושוויץ.
בכל הנוגע לסבי, אני זוכה לתנחומים ולהזדהות מצד אלו החוזרים ומדגישים ללא הרף את הקריאה "לעולם לא עוד!" – הקריאה העולה מתוך הלילה והערפל.
אחותי, כצליינית השבה מנדודים ארוכים, עלתה לארץ הקודש. "לעלות" – זו המילה המדויקת. במהלך ביקורי אצלה בישראל, נסעתי בדרך המטפסת מנמל התעופה בן-גוריון לירושלים: עולים ועוד עולים; יצאנו מעמק הירדן, 350 מטרים מתחת לפני הים, והמסע דרש מאיתנו טיפוס בלתי-פוסק. תמיד הייתה שם גבעה שהסתירה את הפסגות, או הר שהסתיר מדרונות חדשים.
למען אחותי, עליי להשיב לגינויים על הסבל שהיא גורמת ל«פלסטינים».
אין ספק שהמוטיב החוזר של התקופה האפלה שבה אנו חיים הוא: "יחי היהודים המתים, מוות ליהודים החיים"¹ – יחי היהודים המורעבים בפיג'מות הפסים, מוות לבוקרים החמושים וחובשי הכיפה ששבו לאדמת אבותיהם.
כך ניצלה אחותי מגורלו של סבא – שמת ללא קבר, שנדחק אל מחוץ לקיום, ושלא נותר ממנו כל זכר: לא קבר, לא עצמות ולא מקום מנוחה.
סבתי, מצדה, ביקשה להיקבר בהר הזיתים – כאילו כדי להימלט מאותו עולם מקביל, לא-ממשי ומיוסר, שבו האנשים שאנו אוהבים מתפזרים כאפר ברוח הפולנית.
הקלה על כך שיש סוף-סוף אדמה למות בה, ומכאן – גם להתקיים בה.
אולם לא כולם רואים זאת כך; עבורם, ישראל אינה אלא סוגריים היסטוריים.
אני חושב, בפרט, על כל אותם אינטלקטואלים שיצאו בחיפזון למשא ומתן בז'נבה, מקום שבו הצד הישראלי השמיע המנון לשלום, בעוד שהצד הפלסטיני בחר ב"האסיר" מאת מחמוד דרוויש.
דרוויש, המוצג על ידי ה- Magazine Littéraire ² כמשורר המפורסם ביותר בעולם הערבי, מציע ב"קובץ האחרון והמרהיב שלו תמצית פיוטית, * meditatio mortis* (הגות על המוות) יוצאת דופן, שבה הדי מלנכוליה בארוקית משתלבים בהבלי קהלת (...)".
ה"משורר הפלסטיני" דרוויש, שיוסי סריד הכניס את הטקסטים שלו לתוכניות הלימודים בישראל – טקסטים כגון זה: "אל תתקרבו אלינו, חרקים מעופפים / הגיעה שעתכם להיעלם. / לכו לאן שתרצו, אך בכל מקרה – לא אלינו. / הגיעה שעתכם להיעלם."
בהיותי נער, הייתי אחד האחראים ב"רדיו סולידארנושץ'" (Radio Solidarność), שם הנחיתי – בשיתוף עם אינטלקטואלים וייטנאמים שהתנגדו למשטר בארצם ועם "החזית המאוחדת לשחרור וייטנאם" – תוכניות שעסקו בדרום-מזרח אסיה.
לכתב העיתון "לה פיגארו" (Le Figaro) שראיין אותי, הסברתי שאני רוצה לדעת מה קרה – ומה עודנו קורה – בווייטנאם מאז 1975, השנה שבה תפסו הקומוניסטים את השלטון במדינה כולה.
כיום, אותם אנשים שתמכו בהו צ'י מין וטיפחו אשליות לגבי המדינה שהווייטנאמים עמדו להקים, רואים בפלסטינים פרוגרסיבים.
הללו ניזונים מכל העולמות: אנטישמים המסתתרים מאחורי המסווה המתחייב של הגנה על המדוכאים, ורואים תמיד את העולם כלוח שחמט שבו השחורים מנצחים אוטומטית את הלבנים.
בשיחה כתובה עם מישל פולאק, מציין קלמון רוסה כי בתוכנית "Droit de réponse" (זכות תגובה): "המשפט הוכרע מראש: מצד אחד היו הטובים ומצד שני הרעים, ממש כמו במערבון האמריקאי".
והוא מוסיף שהמציאות נראית לו מורכבת יותר.
לא, בכל אופן, עבור מאייר ב"שארלי הבדו" (Charlie Hebdo) – כתב-עת שבו מר פולאק מפרסם טור ספרותי: בגיליון של יום רביעי, 8 באוקטובר 2003, למשל, ניתן לקרוא כי "אדון מפוקפק למדי בשם סימון קבאס (...) בנם של יהודי פולני ויהודייה טורקייה, שקל תחילה קריירה כרב, אך בחר בסופו של דבר בקריירה של לוחם שוורים!"
והוא ממשיך: «ביום ה"אלטרנטיבה" שלו – מעין בר-מצווה של הורגי-שוורים – אותו טיפוס מנוול (...) נכשל כישלון חרוץ ב"הריגתה" של החיה המסכנה.»
אותו "קצב מגושם" פשט את "בגדי הליצן" שלו כדי להפוך למארגן מלחמות שוורים. בתגובה לדברי עיתונאי שכתב: "אולי נותר בו, באופן לא-מודע, שריד לאיסור יהודי, לטאבו סביב הדם?", מזכיר לנו המאייר סינה – אדם שאי-אפשר לעבוד עליו – כי "בכל מקרה, אותו איסור מפורסם מעולם לא מנע מחיילי צה"ל לשפוך כמים את דמם של הפלסטינים!"
אנטי-ציוני, אכן, אך לא אנטישמי – כך ישיבו הצעירים המפוכחים והמודרניים, המתנגדים לטיפוסים גסים וסמכותניים, ה"נכונים" (טרנדיים) והקוראים הנלהבים של עיתון "לה מונד", המזוהים עם השמאל עד כמה שניתן.
אז הנה חידה למר פולאק ולצעירים ה"נכונים": מי נשא באוגוסט 1982 את הדברים הבאים במיקרופון של תחנת הרדיו החופשי "קרבון 14" (Carbone 14): "אני אנטישמי וכבר אינני חושש להודות בכך. מעתה אצייר צלבי קרס על כל הקירות... אני רוצה שכל יהודי יחיה בפחד, אלא אם כן הוא תומך בפלסטינים..."?
מולاه הוזה? ניאו-נאצי שובב? קומוניסט מן השורה המוקיע את ה"רפוסניקים"? לא. היה זה המאייר סינה, אשר לאחר הפיגוע ברחוב רוזייה הביע, בספונטניות מקסימה, את תחושותיו לגבי אירוע שבו קיפחו את חייהם שישה בני אדם – שלא כולם יהודים, למרבה הצער!
אני מקווה שאם ישנם יהודים בעיתון "שרלי הבדו" שבו מר סינה משתף פעולה – כפי ששיתף פעולה בתוכנית "Droit de réponse " – הרי שכולם פרו-פלסטינים מושבעים; אחרת, אוי ואבוי להם!
באחד הסיפורים בקובץ "קבר לבוריס דוידוביץ'" ("האריות המכניים"), דנילו קיש מספר לנו על אחת מאותן "הצגות מבוימות ומלכדות" שאדואר אריו נפל קורבן להן בשנות ה-30, במהלך ביקור בברית המועצות.
אז דאגו לכך שיצפה בטקס דתי מבויים לחלוטין – בהשתתפות שחקנים מקצועיים – שנערך בבית-שיכר שהוסב לכנסייה לצורך האירוע. הודות להצגה זו, אדואר אריו בא על סיפוקו בנוגע לחופש הפולחן בברית המועצות.
כל אמצעי התקשורת כיום – בתמימות דעים, באקסטזה ובחגיגיות – מריעים בהתלהבות עצומה למאבקם של הפלסטינים נגד ישראל, אותה מולדת קטנה שנמצאה מחדש.
אני מקווה שסקירה זו תסייע להם שלא להתעלם – כשהם נסחפים בהתלהבות חסרת רסן – ממה שמתרחש מאחורי הקלעים; במילים אחרות, לחדול מלהביט בהשתאות בחזיתה המרהיבה של הכנסייה הרוסית (בצד הפונה לגינה), ולחשוף את ההונאה הפלסטינית הטמונה במבנה ששימש בעבר כמבשלת בירה וכעת עבר הסוואה (בצד הפונה לחצר).
שכן אל לנו לטעות: ישראל נותרת נאמנה – בין אם נרצה בכך ובין אם לאו – לאותו פתגם יהודי נפלא, שהובא על ידי מילן קונדרה בנאומו בירושלים, "הרומן ואירופה": "האדם חושב, אלוהים צוחק."
וכנגד הדהוד צחוקו של אלוהים, רואים מגיחות באופק "צבאות של חסרי-צחוק האורבים לנו".
אז'לאסט (Agélaste)? מילה זו, שטבע פרנסואה רבלה, שאולה מן היוונית ופירושה: מי שאינו צוחק, מי שאין לו חוש הומור.
"האמנות השואבת השראה מצחוקו של האל אינה כפופה לוודאויות האידיאולוגיות – אלא עומדת בסתירה להן מעצם מהותה", מזכיר קונדרה.
הגיעה אפוא השעה – אל מול חסרי-הצחוק, הטיפשות והיעדר-המחשבה הטמון במוסכמות – להדהד את צחוקו של אלוהים.
במהלך תפילת ליל שבת, המציינת מדי שבוע את פתיחת הזמן השבתי, מושר פיוט אלגורי – " לכה דודי" – שבו קהל המתפללים מזמן את השבת הקרבה, קורא לה, מייחל לה ומשתוקק אליה, ממש כפי שהיו עושים כלפי אדם אהוב שאת בואו היו מבקשים.
בילדותי הייתי מתלווה אל אבי לבית הכנסת, וזכור לי כיצד המזמור הלך וגבר בדחיפותו כדי לקבל את פני היום המקדיש מדי שבוע את בואו של העידן המשיחי, ואשר מוקדש לאלוהים.
מדי שבוע ציפיתי לכך שהשבת תיכנס בבשר ודם – יום שלא יהיה עוד ישות מופשטת ובדויה, אלא יום בעל גוף ונוכחות ממשית.
בעודי מופנה עד אז – ככל הקהל המתפלל – אל עומק המבנה שבו מברכים את האל, אל ארון הקודש שבו שמורה תורתו, ופניי אל הדלתות המקשרות בין בית הכנסת לבין החוץ, ציפיתי שאותו סף ייפתח ויניח לאותו שבת – שאינו אלא דמות אידיאלית, קריאה של תשוקה – להיכנס פנימה באופן ממשי, מוחשי. חלמתי – בתקווה נועזת האופיינית לרגע נדיר – שיום השבת ייכנס פנימה כניצול הבא למצוא מקלט בבית תפילה.
בכל פעם, מול היעדרות עקשנית זו – פגוע עד עמקי נשמתי, המום, קרוע מעצב ומוכן להיסחף אחר המרד – הייתי מייחל לכך שהקהל יסרב לפנות לאחור לעבר עומק המבנה שבו שמורה התורה; ובכך יצרף מעשה למילה וציווי לתפילה: יום השבת חייב לבוא לכאן, עכשיו או לעולם לא.
אך שום מחזר לא הופיע, ונמאס לי מהפגישה המוחמצת של יום שישי בערב.
עם זאת, נעים לי לחשוב לעתים שהסף עשוי להיפתח בפני "הנעדר הגדול" של התקופה – הסופר הדגול שנפל קורבן לאסלאמיסטים, לאותן "צבאות של חסרי-צחוק האורבים לנו", המייצג את הדהוד צחוקו של האל מול הקנאות של אלו המשוכנעים כי "האמת ברורה, שכל בני האדם חייבים לחשוב אותו הדבר, ושהם עצמם הם בדיוק מה שהם סבורים שהם" – ואשר מולם ניצב הרומן כשהוא "מאבד את ודאות האמת".
אני חושב, כמובן, על סלמאן רושדי.
לסיום מאמר מערכת זה, אעזר בציטוט של צ'סטרטון:
« הדבר הנדיר, המופלא, הוא להגיע אל היעד; הדבר השגרתי, הרגיל, הוא להחמיץ אותו. אני מבטיח לכם: בכל פעם שרכבת מגיעה לתחנה, יש לי התחושה שהיא פילסה את דרכה תחת אינספור סוללות אויב, ושהאדם גבר על הכאוס. »⁵
בתקווה כמוסה שגם אתם רואים כך את כתב-העת הזה – אשר הנחתי את כל התשתית עבורו תוך מאבק בנטייתי הרגילה לדחיינות, ושגזל ממני זמן ואנרגיה רבים.
אריאל שרון מחזיק בזרועותיו אחיין של דייוויד ט. ריינהארץ באבני חפץ (יהודה ושומרון)
הערת המערכת: מאמר זה לקוח מארכיון העיתון "אלטלנה" ופורסם לראשונה במאי 2004. הוא מובא כאן במסגרת שימור הארכיון ההיסטורי של הפרסום והנגשתו לציבור.