הדיונים סביב הלגיטימיות של ישראל דומים לרוב: "היהודים הגיעו ב-1948 לארץ שלא הייתה שייכת להם, ומה גם שכבר מיושבת"; "בוודאי, אבל התיישבות יהודית התרחשה במאה ה-19, על קרקע עוינת ונרכשת כחוק; ואז, הארץ הזו הובטחה וניתנה לצאצאיו של אברהם על ידי אלוהים עצמו. יש לחשוש שלטענה זו השפעה מועטה בזמנים אלו: לאגנוסטים או אתאיסטים, שהם לגיון במדינות המערב, זה סימן של דתיות סתמיות יותר או פחות מסומנות על ידי דתיות יותר או פחות.
עבור חסידי האסלאם, אברהם הוא חלק מהמסורת המוסלמית, ירושלים עיר הקודש השלישית, וה קוטל מקום גבוה, המסומן בבואו של הנביא שתלה שם את סוסו, אל בורק¹. הטיעון הדתי מוצא אפוא במהירות את גבולות השכנוע שלו, שכן כדי לתמוך בו אנו מתבססים אך ורק על טקסט יהודי, התורה. עם זאת, זה יכול להתחזק מאוד אם ניקח נקודת מבט פוליטית או אפילו גיאופוליטית, מושג המוכר לחברות שלנו, על ידי הסתמכות על טקסטים חוץ-מקראיים. נשתמש בכמה מסמכים אפיגרפיים, הידועים והנחקרים ביותר, אשר כיום מוצאים הסכמה רחבה בקרב מומחים.
מועד היציאה ממצרים אינו מעיד בוודאות, בעיקר בשל היעדר אירוע זה במקורות מצריים. עם זאת, קבוצה, חברתית ולא אתנית, מצוטטת לעתים קרובות במסמכים מצריים, ה אפירו. זוהי אוכלוסיה המתרגלת בשד, שמפחדת פרעה, ושההקבלה שלה עם העברים העתידיים היא סבירה ומתווכחת חריפה². מסמך חיוני יעצור אותנו עוד זמן רב: הסטלה שנחקקה בתקופת שלטונו של פרעה מרנפת, מהשנים האחרונות של המאה ה-13, המפארת אותו לאחר כיבושיו באזור; כך נאמר כי "כנען נפשט מכל רעתו, אשקלון מגורשת (...), ישראל חרבה ואין לה עוד זרע". לראשונה, בתאריך המאשש את ההשערה של יציאת מצרים בתקופת שלטונו של רעמסס השני, מוזכרת ישות אתנית שהתיישבה בצפון ארץ כנען ונקראת ישראל.
תור הזהב של היהדות נמצא בוודאי בסביבות המאה ה-10 לפני הספירה, תקופת ממלכת ישראל המאוחדת, תחת שלטונם של שני מלכים כריזמטיים, דוד ושלמה, הנתמכים בסמכותו של שמואל הנביא, בהשראת האלוהי. פרקים אלה השאירו דפים מקראיים נהדרים, לעתים מאושרים על ידי ארכיאולוגיה. מצד אחד, היחלשותן של האימפריות האזוריות הגדולות, מצרים, בבל, הותירה ואקום צבאי ומדיני אשר שירת את האינטרסים של המלוכה הקטנה. מצד שני, אם האפוס של דוד הותיר לנו מעט שרידים, שלטונו השלו של שלמה הבנאי הותיר את שמו לסגנון אדריכלי.
אכן יש ויכוח סביב היקף גבולות הממלכה, שמנהיגו כיום הוא הארכיאולוג א' פינקלשטיין. אבל השאלה הנמרצת הזו לא נוגעת לנו ישירות³. די לציין שמסביבות המאה ה-11 רכשו העברים ריבונות על ארץ ישראל. מושג זה רחוק מלהיות חלול; המשמעות היא קיומה של אוכלוסייה הומוגנית, עם עבר משותף ותוכניות לעתיד, טריטוריה עם גבולות מוגדרים פחות או יותר, וממשלה עם מונופול על אלימות לגיטימית.
כתובת אחרת, הנקראת Mésha, שופכת אור על פרקים עדכניים יותר, במהלך חלוקת הממלכה. מלך מואב, שכן ואויב ישראל, מדווח על אירועים שהתרחשו בין 852 ל-842, בעיקר תחת שושלת עומרי, מלך ישראל. הוא, מספרים לנו, כבש חלק משטח מואב. מעניין עוד יותר הוא אזכורו של אל ישראל, הנלחם למען עמו, כמו קמוש, אל המואבים. לפיכך, אלוהות לאומית מאושרת בשירותה של מדינה שנראית מאורגנת היטב. כבר קיים קשר רב עוצמה בין הטריטוריה, האומה והאלוהות שלה.
תקופה בעייתית תחל כמה עשורים לאחר מכן, שתראה את חורבן הממלכה הצפונית, ואז, בשנת 586, נפילת ירושלים. היהודים חזרו לאוטונומיה מדינית וצבאית תחת החשמונאים (אמצע המאה ה-2), לפני שרומא שמה קץ סופית לחלום הלאומי, למרות ניסיון אחרון למרד מאחורי בר כוכבא, בשנים 132-135.
אילו מסקנות נוכל להסיק מההיסטוריה הפוליטית הזו, שתשמש כטיעונים?
- מעבר לאמונה המקרינה אותנו לעבר עתיד משיחי, בנוסף לאמונה דתית בהבטחה בלתי מותנית ונצחית הקשורה לארץ ישראל, התקיימה באופן קונקרטי מדינה ריבונית, אומה כמו שאנחנו עדיין יכולים להגדיר אותה (אדמה; עם; ממשלה).
- התרוקנות מאוכלוסיית הארץ לא הייתה מרצון⁴, אלא הייתה תוצאה של מדיניות גירוש שבוצעה בצורה קלאסית ונרחבת על ידי האימפריות הכובשות, האשוריות, הבבליות או הרומיות, כדי למנוע כל התקוממות אוכלוסית אחרת.
- אף אנשים אחרים לא הגיעו להתיישב בהמוניהם באזור זה, שהציע מעט משיכה לתושבי הקבע.
- הייתה ישות בשם ישראל כבר במאה ה-13 לפני הספירה. העידן שלנו, שפיתח בהדרגה מאפיינים תרבותיים שהשתנו מעט לאורך הדורות. מרכיב זה הוא מכריע, קבוצה אנושית זו שמרה לאורך ההיסטוריה על המאפיינים האופייניים לעם: הכרה בעבר משותף, מורשת תרבותית ודתית, שפה המחברת את חבריה ותחושת גורל משותף.
- אם היהודים לא טענו עוד לאוטונומיה מדינית עד לציונות, זה היה בגלל שלא היו להם אמצעים, מצד אחד, ופיזורם המתקדם לא אפשר להם יוזמות כאלה; אולם הייתה נוכחות יהודית מתמדת, דקה לפעמים, משגשגת ופורחת באחרות (תקופת הגעת המקובלים לצפת).
- הדרישה הלאומית התגבשה כאשר רעיון האמנציפציה של העמים תפס אחיזה.
- זו אכן קשר פוליטי ולאומי שהכפיל את הקשר הרגשי לארץ, וזה היה טיעון כבד משקל בתקופה שבה מספר רב של עמים קיבל הגדרה עצמית חופשית.
ברור שלא היה מדובר בטענה לחזור לגבולותיה המדויקים של ישראל העתיקה, מבלי להתחשב בנתונים הגיאופוליטיים החדשים. זו אכן המשמעות של החלטת האו"ם משנת 1947. לפיכך ניתן להסיק שבריאת ישראל אינה נובעת רק מגורלו המצער של העם היהודי, אלא גם ממרכיב של המשפט הבינלאומי, מחזרה חוקית לארץ שנכבשה פעם בריבונות על ידי אותו עם: אין מרשם בעניין זה.
הערת העורך: מאמר זה הוא מארכיון העיתון אלטלנה ופורסם במקור במאי 2004. הוא מוחזר כאן כחלק מהשימור וההשבחה של הארכיון ההיסטורי של ההוצאה.