ממארין לה-פן ועד פרנסואה רופן, דרך אנשי המרכז והפנים המוכרות באולפני הטלוויזיה – נדמה שכולם שותים זה שנים, וללא מעצור, את הרעל המתוק של "פתרון שתי המדינות". סם זה, העוטה מסווה של ערך עליון, הוליך שולל את תבונתם ומחק כל זכר להיסטוריה. טראגי אף יותר: אפילו יהודים מסוימים – שנראה כי הכבוד העצמי פסח עליהם – הופכים לנושאיו הנלהבים של רעיון זה, כאילו כדי להשלים את האבסורד שבמחזה.
בימים האחרונים, בשורה גדולה משמחת את חסידי הפלסטיניזם: הצמד מקרון-בן סלמאן עומד "ללוות את הקמתה של מדינה ערבית בפלסטין". זוהי אשליה מרגשת, המבוססת על שגרה משומנת היטב: התעלמות מעובדות, סילוף ההיסטוריה ועיצוב מחדש של המציאות למען מטרה שנטען כי היא צודקת.
באולפני הטלוויזיה, באולמות ההרצאות באוניברסיטאות ואפילו בין ספסלי האסיפה הלאומית – תהליך השכתוב הגדול נמצא בעיצומו. מנסים לשכנע אותנו שהיהודים הופיעו יש מאין ב-1948, חמושים מכף רגל ועד ראש, כדי לעקור עם חף מפשע ולכבוש בתוך ימים ספורים "ארץ" שמעולם לא הייתה שלהם.
טוב, די! הגיע הזמן לעצור את הטירוף הזה ולשים קץ לאמנזיה הקולקטיבית הזו, המתוחזקת במכוון.
הקמת מדינה ערבית בפלסטין אינה אלא סוס טרויאני, שתוכנן בקפידה במאה ה-20 כדי להעניק לגיטימציה מנומסת – אך ודאית – לשנאת היהודים. לפיכך, דחוף להבין מדוע מדינה זו, המוצגת כפתרון פלא, מהווה למעשה איום קיומי על ישראל ועל יהודי התפוצות.
כדי לעמוד על היקפה של הונאה פלסטינית זו, די לחזור לשנת 1917. באותה שנה, הצהרת בלפור חייבה את בריטניה להקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל. המנדט הבריטי על ארץ ישראל הוקם ב-1920; שטח נרחב זה כלל את מה שיהפכו לימים לישראל ולירדן. הבטחה זו ניתנה לאחר מאות שנים של שלטון קולוניאלי עות'מאני וערבי.
הערבים שהגיעו לארץ ישראל במאה השביעית, במהלך הכיבושים המוסלמיים, היו ברובם המכריע נוודים, ולא נבדלו בשפתם או בתרבותם משאר השבטים הערביים באזור. עם זאת, למרות מאות שנים של נוכחות בארץ זו, הרעיון של "מדינה פלסטינית" מעולם לא עלה בדעתם – לא ממערב לירדן ולא ממזרחו. מעולם לא הייתה קיימת "מדינה פלסטינית"...
שובם של היהודים לארץ ישראל משנה את התמונה מן היסוד. הטריטוריה, שהייתה ברובה מוזנחת, זוכה מחדש בפוריות ובשגשוג כלכלי חסרי תקדים – פרי המאמצים הציוניים. אף שהערבים המקומיים נהנים מהישגים אלה, הם רואים בעין רעה מאוד את חזרתם של אותם יהודים גולים. מהי טענתם העיקרית? הללו מערערים על הפאן-ערביות ומסרבים מעתה לקבל על עצמם את ה"ד'ימה" המסורתית – אותו מעמד של כפיפות המוטל מכוח השריעה, ואשר נועד למנוע מוות.
כדי להרגיע את ה"מתחים" – מונח כה נוח לריכוך התיאור של מעשי האלימות הערביים – בגדו הבריטים בהדרגה ברוח הצהרת בלפור. בשנת 1922 הם אף החליטו לחלק את המנדט על פלשתינה. כ"הכרת תודה" למלך עבדאללה מערב הסעודית – אשר הובס זה מכבר במלחמה שבטית אך היה בעל ברית של מדינות ההסכמה במהלך מלחמת העולם הראשונה – העניקו לו הבריטים על מגש של כסף 77% משטח המנדט הפלשתיני. שטח זה הפך לעבר הירדן, ולימים, ב-1946, לממלכה ההאשמית של ירדן.
דמיינו לרגע שעבר-הירדן היה שומר על השם "פלסטין". איזו הקלה זו הייתה! כיום, כל דיון על "מדינה ערבית פלסטינית" היה יורד מהפרק אחת ולתמיד. אך לא כך קרה. העמימות הסמנטית הזו, שנולדה מהחלטה פשוטה לשנות שם, אפשרה את צמיחתו של הבלוף הגדול של ימינו: הדרישה למדינה ערבית נוספת ממערב לנהר הירדן.
עם זאת, האמת ברורה כשמש. פלסטין חולקה בשנת 1922. ממזרח לנהר הירדן קמה מדינה ערבית: עבר-הירדן – ירדן לעתיד לבוא. ממערב, יהודי היישוב – משוכנעים שחלוקה זו תשים קץ לתביעות הערביות – חטאו בחטא (כמעט מקראי) של אמונה בסגולותיהן של ויתורים טריטוריאליים למען השלום.
אולם העתיד יוכיח להם כי טעו טעות חמורה. לא זו בלבד שהשלום הזה נותר בגדר אשליה, אלא שאותה טעות סמנטית – אי-שימור השם "פלסטין" עבור עבר-הירדן – סללה את הדרך להמצאה: זו של לאומיות פלסטינית, שנועדה לא להצדיק את קיומה של מדינה ערבית חדשה, אלא להביא להשמדתה המוחלטת של ישראל.
מאז, ישראל ניצבת בפני מסע עוינות בלתי-פוסק: מלחמות, פיגועים, חרמות ולחצים בינלאומיים. תחת התירוץ המתוחכם של "הגדרה עצמית פלסטינית", העולם דורש חלוקה שנייה של ארץ ישראל המנדטורית (פלסטינה הבריטית לשעבר), כאילו זו של 1922 לא הספיקה כדי לנגוס בשטח היהודי.
כדי להשיג שלום אמיתי, עומדות בפני הערבים שתי אפשרויות: להסכים לחיות במדינת הלאום של העם היהודי, או להגר לירדן – המדינה הערבית-פלסטינית האמיתית.
סיבה נוספת הנלווית להיעדר הלגיטימיות הפוליטית של המדינה הערבית בפלסטין נעוצה באנטישמיות המתמדת המאפיינת את התנועה הפלסטינית. "אמור לי מי הם מנהיגיך, ואומר לך מי אתה" – הכרת האנשים המגלמים "מטרה" זו מאפשרת לחשוף את חוסר היושר הטמון במאבק זה.
בשנות ה-30 של המאה ה-20, לא הייתה קיימת תנועה לאומית פלסטינית במובן המקובל של המונח; היא הייתה שלובה בפאן-ערביות, שאת קידומה הוביל בחלקו המופתי הגדול של ירושלים, מוחמד אמין אל-חוסייני. הלה חלם על הקמת גוש פאן-ערבי שיכלול את עיראק, סוריה, פלסטין ומצרים. בדומה לשאיפות ההתפשטות של גרמניה באירופה או של יפן במזרח הרחוק, הוא חזה הקמת אימפריה ערבית במזרח התיכון. הנוכחות היהודית בפלסטין היוותה מכשול משמעותי בדרך למימוש תוכנית זו; כדי להתמודד עמה, נהג אל-חוסייני להסית באופן קבוע לאלימות אנטישמית – כפי שמעיד הפוגרום הנורא בחברון בשנת 1929, שבוצע על ידי אנשיו.
ניתן לסכם את כל מדיניותו הערבית של אל-חוסייני בפלסטין בדברים שנשא ב-21 בינואר 1944 בפני אנשי אס-אס (SS) בוסנים-מוסלמים: "היהודים הם אויביהם הגרועים ביותר של המוסלמים. קיימים קווי דמיון בין עקרונות האסלאם לבין עקרונות הנציונל-סוציאליזם".
לאחר 1948, הזהות הערבית-פלסטינית נותרה מעורפלת וקשורה לאומה הערבית הגדולה. בניגוד לטענותיהם של תומכי "העניין הפלסטיני", מקורו של הסכסוך במזרח התיכון אינו בשאיפתם של הערבים הפלסטינים להקים מדינה. הרעיון, שלפיו הסכסוך נובע מסירוב ישראלי לקבל את הקמתה של מדינה ערבית-פלסטינית במשך 76 השנים האחרונות, הוא בגדר פנטזיה.
ואכן, בשנת 1964 – שש-עשרה שנה לאחר הקמת ישראל – נוסד הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). אולם באופן מוזר, באותה עת, יהודה ושומרון (הידועים גם כגדה המערבית) היו נתונים לשליטה ירדנית, ועזה – לשלטון מצרי. אם כן, מדוע להקים ארגון "שחרור" כאשר לא היה דבר תחת שליטה ישראלית שניתן "לשחרר"? התשובה פשוטה: מטרתו של אש"ף מעולם לא הייתה הקמת מדינה לצד ישראל, אלא הקמת מדינה *במקום* ישראל – פלסטין ערבית בלבד, שבה אותם יהודים מעטים שיורשו להישאר יהיו בבחינת "ד'ימים" (בני-חסות) טובים...
השאיפה להשמדה זו לא הוסתרה. בהקשר זה, אחמד שוקיירי, היו"ר הראשון של אש"ף, הכריז בשמחה ב-23 במאי 1967 בשידור של רדיו דמשק: "כמעט לא יישאר אף ניצול יהודי". זו הייתה הבטחה שאפתנית, אך מלחמת ששת הימים עתידה הייתה לצנן את התלהבותו.
יורשו, הפושע יאסר ערפאת, המשיך באותו קו, תוך הפגנת יכולת יוצאת דופן של דו-פרצופיות. אף שזכה בפרס נובל לשלום, ערפאת מעולם לא הגה את המילה "שלום" בערבית. תחת זאת, הוא השתמש במונח "הודנה" – מונח המציין באסלאם הפוגה זמנית, שנועדה להכין את המתקפות הבאות. לאחר הסכמי אוסלו – הסכמי הכניעה היהודית שהוצגו במערב כפריצת דרך מרשימה לעבר השלום – הצהיר ערפאת בסטוקהולם: "אנו מתכננים את חיסולה של מדינת ישראל ואת הקמתה של מדינה פלסטינית טהורה. נהפוך את חייהם של היהודים לבלתי-נסבלים באמצעות לוחמה פסיכולוגית ופיצוץ דמוגרפי".
הסכמי אוסלו, כמו גם מסירת גוש קטיף (רצועת עזה) ב-2005, לא היו אלא מלכודת נוספת עבור ישראל. מחוות רצון טוב אלו, שזכו לשבחים נאיביים במערב, גבו את חייהם של אלפי יהודים והחלישו את ההרתעה הישראלית. הטבח בעל האופי הרצחני-השמדתי של ה-7 באוקטובר 2023 ממחיש באופן טרגי לאן מובילות ויתורים אלה. אך ללא ספק, יהיו מי שימשיכו לטעון שיש עדיין "להושיט יד" – אולי כדי שזו תיכרת ביתר קלות.
לסיום, מה טוב יותר מדבריו היפים של המנוח חוסיין מלך ירדן, שנאמרו ב-26 בדצמבר 1981 לעיתון הערבי "א-נהאר אל-ערבי ואל-דאולי" (An-Nhar al-Arabi w'al-Daouli) היוצא לאור בפריז: "האמת היא שירדן היא פלסטין, ופלסטין היא ירדן".
אורליאן ברנהיים