אלטלנה › זאב ז'בוטינסקי ויהודי צרפת

זאב ז'בוטינסקי ויהודי צרפת

ניתוחים פורסם בתאריך 05/05/2026 מאת Elie Levy
תמונה עבור ניתוחים זאב ז'בוטינסקי ויהודי צרפת

זאב ז'בוטינסקי ויהודי צרפת

מחקר על הסכסוך בין האוניברסליזם הרפובליקני לבין הציונות הרוויזיוניסטית

דרכו האינטלקטואלית והפוליטית של ולדימיר זאב ז'בוטינסקי (1880–1940) בקרב החברה הצרפתית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם מהווה אחד הפרקים העשירים והשנויים ביותר במחלוקת בתולדות הציונות המודרנית. כדמות בולטת בציונות הרוויזיוניסטית, הפך ז'בוטינסקי את פריז לאחד ממוקדי פעילותו העיקריים; הוא קבע בה את מטה ארגוניו במועדים שונים והוציא בה לאור את אחד מכתבי-העת המשפיעים ביותר שלו, " ראסווייט" (Rassviet ). עם זאת, יחסו ליהודי צרפת לא היה יחסו של תושב מן השורה, אלא של מבקר חריף של מודל האמנציפציה שצמח מתוך המהפכה הצרפתית. בעיני ז'בוטינסקי, דמותו של "הצרפתי בן הדת היהודית" גילמה מבוי סתום היסטורי – צורה של "אובדן זהות" לאומית, שאותה ראה כמסוכנת לנוכח הסכנות הגוברות באירופה.

התבססות התנועה הרוויזיוניסטית בפריז

אין להמעיט בחשיבותה של פריז בביוגרפיה של ז'בוטינסקי. אף שהיה נוסע בלתי-נלאה, שנדד ללא הרף ברחבי מזרח אירופה וארץ ישראל המנדטורית, משפחתו מצאה בצרפת יציבות מתמשכת. בנו, ארי ז'בוטינסקי, זכה לחינוך המצוינות הצרפתי כתלמיד ב"אקול סנטרל" (École Centrale) – פרט המדגיש את השתלבותה התרבותית של משפחת ז'בוטינסקי בשכבות העילית של האינטליגנציה הטכנית הצרפתית. נוכחות משפחתית זו עיגנה את ז'בוטינסקי בחיי היומיום הפריזאיים, גם כאשר רוחו הייתה נתונה לגדות הירדן.

מטה "הברית העולמית של הציונים הרוויזיוניסטים" – שנוסדה רשמית ב"קפה דה פנתאון" (Café du Panthéon) בשנת 1925 – שכן בפריז במהלך התקופות המכריעות של 1925–1926, 1927–1929 ו-1933–1935. הבירה הצרפתית שימשה מוקד אסטרטגי שאפשר לעקוף את ההגבלות שהטילו השלטונות הבריטיים בארץ ישראל – הגבלות שהובילו לבסוף להרחקתו של ז'בוטינסקי מהשטח שבשליטת המנדט בשנת 1930. מפריז ניהל ז'בוטינסקי את המהלכים הדיפלומטיים של התנועה הרוויזיוניסטית מול חבר הלאומים בז'נבה, בניסיון להשפיע על הזירה הבינלאומית הרחק מההגמוניה של מפלגת העבודה, ששלטה באותה עת במוסדות הציוניים הרשמיים.

ראסווייט : מעבדה אידיאולוגית בשפה הרוסית

אחד האפיקים המרכזיים להפצת הגותו של ז'בוטינסקי בצרפת היה כתב-העת "ראסווייט" ("השחר"), שיצא לאור ברוסית בפריז במשך עשור. אף שקהל הקוראים הורכב בעיקר ממהגרים יהודים-רוסים, שימש כתב-העת במה לביקורת על המוסדות היהודיים המקומיים ולהפצת האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי הפגין בו סגנון ספרותי ייחודי, המשלב ניתוחים גיאופוליטיים מפוכחים עם ביטויים נלהבים ופיוטיים בדבר הכבוד הלאומי.

שהות זו בפריז אפשרה לז'בוטינסקי להתמודד ישירות עם המודל של ה"קונסיסטואר" (Consistoire) ושל "כל ישראל חברים" (Alliance Israélite Universelle – AIU) – שני עמודי תווך של יהדות צרפת, שאותם ראה כאדריכלים של "התבוללות הרסנית" (או "התבוללות אובדנית").

הביקורת הרדיקלית על מודל היהודי הצרפתי

לב המחלוקת בין ז'בוטינסקי לבין יהודי צרפת נעוץ היה בפרשנות המושג "אזרחות". עבור ההנהגה היהודית בצרפת, האמנציפציה של 1791 היוותה חוזה מקודש: המדינה הבטיחה חירות אישית ושוויון זכויות, בעוד שהיהודים ויתרו על כל ייחוד לאומי והותירו לעצמם אך ורק זהות דתית. ז'בוטינסקי ראה בחוזה זה "מלכודת דבש", ששללה מהעם היהודי את רפלקסי ההגנה העצמית שלו.

הדחייה של הקונסיסטוריאליזם

ז'בוטינסקי יצא בחריפות נגד "הפטריוטיות המופרזת" של יהודי הקונסיסטוריה. הוא סבר כי רצונם להיראות "צרפתים יותר מהצרפתים" הוביל אותם לביטוי של פחדנות פוליטית אל מול האנטישמיות. בעיניו, פרשת דרייפוס לא הייתה ניצחון סופי של הצדק, אלא אזהרה בדבר שבריריותן של הזכויות המוענקות על ידי הרוב למיעוט. בכתביו הוא הדגיש כי אפילו הניסיון הרפובליקני "לגרש את השדים" הקשורים בפרשה לא הצליח למגר את כוחות ההדרה העמוקים – כוחות שרק ריבונות יהודית תוכל לנטרל.

ניתוח זה היה משותף לבעלי-בריתו הצרפתים המעטים, ובראשם קדמי כהן. כהן, עורך-דין נלהב ומחבר החיבור "נוודים" (Nomades) , מתח ביקורת חריפה ביותר – בעוצמה יוצאת דופן – על "הפלוטוקרטים" של הקונסיסטוריה, אשר לטענתו איבדו כל שמץ של "לשד עברי". ז'בוטינסקי וכהן תמימי-דעים היו בכך שההתבוללות אינה מגנה על היהודים, אלא להפך – הופכת אותם לפגיעים יותר בכך שהיא שוללת מהם מבנה לאומי המסוגל לנהל משא-ומתן כשווים מול שאר האומות.

המלחמה נגד "אליאנס" (Alliance Israélite Universelle)

עוינותו של ז'בוטינסקי כלפי "כל ישראל חברים" (Alliance Israélite Universelle) הייתה אולי אף חריפה יותר. הוא ראה בארגון זה "אויב מוצהר" של הציונות הלאומית. אף על פי שהארגון פעל למען חינוך יהודי המזרח, ז'בוטינסקי מתח עליו ביקורת על כך שהוא מוביל תהליך של "צרפתיזציה" החונק את הזהות העברית המקורית.

בהקשר המצרי והפלסטיני, ניגוד זה היה חזיתי. בתי הספר של "אליאנס" הכשירו סגל מנהלי המסור לתרבות הצרפתית, בעוד שז'בוטינסקי דרש להכשיר נוער המוכן לכיבוש הארץ ולשימוש בנשק. הוא ראה באוניברסליזם של "אליאנס" צורה של קולוניאליזם תרבותי, המשרת את האינטרסים האימפריאליים של צרפת יותר מאשר את גורלו של העם היהודי. ביקורתו הקיפה גם את נושא השפה: הוא דרש שהעברית תילמד כשפה חיה ולאומית, ולא כשריד ליטורגי, ובכך יצא חוצץ נגד הבכורה שהעניקה "אליאנס" לשפה הצרפתית.

הלם קונסטנטין (1934): קץ האשליה הקולוניאלית

אירוע מכונן שהתרחש במחוזות הצרפתיים של אלג'יריה עתיד היה לאשש באופן טרגי את תזותיו של ז'בוטינסקי: הפוגרום בקונסטנטין באוגוסט 1934. מהומות אלו, שגבו את חייהם של 25 עד 28 בני אדם (ובהם רבים ששוספה גרונם, וכן ילדים), סימנו נתק סופי מהרעיון של הגנה מתמשכת תחת הדגל הצרפתי.

כישלון ההגנה המדינתית

עבור ז'בוטינסקי, הטרגדיה בקונסטנטין היוותה הוכחה לכך שהמודל הרפובליקני של אינטגרציה חסר אונים מול התפרצותן של שנאות מקומיות. הוא ציין במרירות כי כוחות הביטחון והצבא הצרפתי השהו את התערבותם במשך ימים אחדים, והותירו את המשפחות היהודיות לחסדי הפורעים. אירוע זה ניפץ בעיניו את המיתוס בדבר "החיים האידיליים" של היהודים בארצות האסלאם, והדגיש כי האזרחות הצרפתית (שהוענקה מכוח צו כרמייה) אינה אלא מגן של נייר, בהיעדר כוח הגנה עצמית עצמאי.

הוא ניצל טרגדיה זו כדי לגנות בחריפות את האדישות והקיפאון של האליטות היהודיות בצרפת, והאשים אותן בהסתרת המציאות של העוינות הסובבת מאחורי רטוריקה אוניברסליסטית מיושנת. בעיניו, קונסטנטין הייתה "חברון האלג'יראית" – שיעור בריאליזם שנועד להניע את יהודי צפון אפריקה לפנות אל הציונות הרוויזיוניסטית.

עליית הרביזיוניזם באלג'יריה

בתגובה לתחושת ההפקרה הזו, רעיונותיו של ז'בוטינסקי זכו להד הולך וגובר באלג'יריה. פלח מקרב הנוער היהודי – בייחוד באלג'יר ובקונסטנטין – פנה אל המסגרות הרוויזיוניסטיות דוגמת בית"ר, כשהוא מחפש במושג ה"הדר" (כבוד וגאווה) מענה להשפלה שחווה. ז'בוטינסקי ראה בכך התעוררות של "תודעה לאומית" המבשרת את היציאה הבלתי-נמנעת לארץ ישראל, בטענה כי היהודים לא יוכלו עוד לחיות כ"אנשים נחותים" או כ"נתינים מוגנים" בארץ זרה.

פרשת דרייפוס: שיעור בריאליזם פוליטי

עבור ז'בוטינסקי, פרשת דרייפוס היוותה את נקודת המפנה של המודרניות היהודית – לא משום שהובילה לטיהור שמו של הקפטן, אלא משום שחשפה את המשכיותו של "אנטישמיות של דברים" בלב הציוויליזציה המתקדמת ביותר. בניגוד ליהודי צרפת, שראו בה את ניצחון עידן הנאורות, ז'בוטינסקי זיהה בה את חוסר האפשרות להשתלבות מלאה.

הוא ניתח את "הפרשה" מבעד לפריזמה של פילוסופיית הכוח שלו. ההלם לנוכח האנטישמיות שהשתוללה ברחובות פריז הוכיח כי על היהודים להחזיק ב"קיר ברזל" משלהם – מחסום פסיכולוגי ופיזי המבטיח את קיומם ללא תלות ברצונן הטוב של האומות המארחות. קריאה רדיקלית זו, ברוח תומכי דרייפוס, היא שהזינה את התנגדותו לוויתורים טריטוריאליים בארץ ישראל, מתוך תפיסה כי כל נסיגה אל מול העוינות הסובבת רק תגביר את בוז היריבים.

ז'בוטינסקי ראה במודל הצרפתי "אנומליה היסטורית" שלא תוכל לשרוד את סופות המאה העשרים. שהותו בפריז נועדה בדיוק כדי לעורר את "התודעה הרדומה" של יהודי המערב ולהכינם ליציאה ההכרחית.

קדמי כהן והקצנת הציונות הצרפתית

דמותו של יצחק קדמי-כהן (1892–1944) היא מרכזית להבנת האופן שבו חלחלו רעיונותיו של ז'בוטינסקי אל הנוף האינטלקטואלי הצרפתי. כהן, עורך דין בלשכת עורכי הדין של פריז, ייצג את אותו פלח בקרב האינטליגנציה היהודית אשר – לאחר שהתאכזב מהבטחות הרפובליקה – פנה לעבר לאומנות בלתי-מתפשרת. הוא ראה בז'בוטינסקי את המנהיג היחיד המסוגל להשיב את הגאווה ל"גטו".

כהן דחף את ההיגיון של ז'בוטינסקי עד לקצותיו הקיצוניים ביותר. בכתביו, ובראשם הספר "מדינת ישראל" (L'État d'Israël) שפורסם ב-1930, הוא דגל בניתוק מוחלט ממשטר המנדט הבריטי – עמדה שבישרה את פעולות האצ"ל. שנאתו ל"צרפתי-הישראלי" המתבולל הייתה כה עזה, עד כי בסופו של דבר חיפש – באופן טרגי ושגוי – נקודות השקה בין הלאומיות היהודית לבין כוחות רוויזיוניסטיים באירופה, מתוך תקווה שניתן יהיה לפתור את "השאלה היהודית" באמצעות הסכם ישיר עם אומות עוינות, על בסיס עקרון ההפרדה בין העמים.

מסלול זה ממחיש את "הלהט היהודי" שז'בוטינסקי ידע לעורר בקרב אלו שחשו נבגדים על ידי האוניברסליזם הצרפתי. עבורם, צרפת הייתה "ארץ דמיונית" שהתגלתה, בעתות משבר, כסביבה רוויית עוינות סמויה. ז'בוטינסקי שימש כמראה שחשפה בפני יהודי צרפת את מצבם הרעוע – שליחות שביצע תוך שילוב של כבוד לתרבות הלטינית ובוז לכניעה הפוליטית.

הנאום הציבורי וההשפעה התרבותית בפריז

ז'בוטינסקי היה נואם בחסד עליון, שניחן ביכולת לרתק המונים עצומים בכוח דבריו. בפריז, הופעותיו היו אירועים משמעותיים, כגון ערב היובל הגדול בטרוקדרו בשנת 1927. בפני אלפי אנשים, הוא הציג את העניין הציוני לא כמיזם של צדקה, אלא כצורך קיומי להישרדות ביולוגית ורוחנית.

Jabotinsky photographié à Paris en 1926

הוא נשא דברים גם בפורומים אקדמיים יותר, כגון "אולם האגודות המלומדות" (Salle des Sociétés Savantes), ודן ב"נשמה היהודית" ובנחיצותה של האלימות להבטחת השלום. השפעתו חרגה מעבר לתחום הפוליטי: הוא תרגם את אדגר אלן פו לעברית ולרוסית בעודו בפריז, ובכך הוכיח כי תפיסת הלאומיות שלו לא הייתה בגדר התכנסות שוביניסטית, אלא ביטוי לשאיפה להעלות את התרבות היהודית לרמתן של הספרויות האירופיות הגדולות.

ז'בוטינסקי והנוער: ייסוד בית"ר צרפת

הקמת בית"ר (ראשי תיבות של "ברית יוסף טרומפלדור") מצאה בצרפת קרקע פורייה, אם כי שנויה במחלוקת. ז'בוטינסקי ביקש לעצב "אריסטוקרטיה יהודית חדשה" – ממושמעת, גאה ונכונה לקרב. בפריז, סניפי בית"ר התעמתו פיזית ואידיאולוגית עם תנועות נוער מהשמאל ועם ארגונים הדוגלים בהתבוללות.

החינוך ה"בטרי" בפריז שם דגש על שלושה עקרונות:

  • [[הדר]] : מכובדות חיצונית, כבוד עצמי וכבוד לזולת, צורה של אבירות יהודית.
  • האימון הגופני : הכנת הגוף לחיי חלוציות ולהגנה עצמית.
  • [[השפה העברית]] : להפוך את העברית למלט המלכד את הזהות, בניגוד מוחלט להגמוניה התרבותית הצרפתית של כי"ח (AIU).

גישה זו עמדה בסתירה חזיתית למסורת היהודית-צרפתית, שדגלה בצניעות ובטשטוש הסממנים הייחודיים במרחב הציבורי. בעיני ז'בוטינסקי, היהודי הצרפתי נדרש לחדול מלהיות "נתין מוגן" ולהפוך ל"יחיד-מלך".

הדחיפות הנבואית: תוכנית הפינוי של 1936

במחצית השנייה של שנות ה-30, הטון של ז'בוטינסקי הפך לאפוקליפטי יותר ויותר. ממושבו בפריז או בלונדון, הוא חזה בבהירות מצמררת בעליית הנאציזם ובאוזלת ידן של הדמוקרטיות המערביות. מאירופה הוא יזם את "תוכנית הפינוי" המפורסמת שלו, שהציעה להעביר באופן מיידי מיליון וחצי יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל.

תוכנית זו התקבלה בעוינות קרה מצד המוסדות היהודיים בצרפת. הקונסיסטואר וארגון ה-AIU ראו בה אישור לטענות אנטישמיות, שלפיהן אין ליהודים מקום באירופה. ז'בוטינסקי השיב כי הסכנה אינה עוד תיאורטית אלא פיזית: הוא דיבר על "הר געש" ועל "סופר-פוגרומים" העומדים בפתח. הביקורת שלו כלפי האליטות היהודיות בצרפת הגיעה אז לשיאה: הוא האשים אותן בהקרבת עמן על מזבח פטריוטיות שלא תגן עליהן מפני "הסופה הנאצית".

הטרגדיה של ז'בוטינסקי נעוצה בכך שאת שנותיו האחרונות בפריז ובלונדון הקדיש לניסיון לשכנע אוכלוסיות שסברו כי אזרחותן מעניקה להן הגנה. הוא חזה את בואה של השואה לא רק כפשע גרמני, אלא כתוצאה בלתי-נמנעת של חוסר-האונים היהודי, כפי שעוגן ומוסד באמצעות מודל ההתבוללות.

מורשתו הפרדוקסלית של ז'בוטינסקי ביהדות צרפת

מותו של ז'בוטינסקי בניו יורק ב-1940 סימן את סופה של תקופה. בנו, ארי, המשיך את פועלו במסגרת הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל), אך מרכז הכובד של התנועה עבר לארץ ישראל ולארצות הברית. בצרפת, מורשתו של ז'בוטינסקי הוצנעה במשך זמן רב בשל ההגמוניה האידיאולוגית של הציונות העובדת ובשל שיקום המודל הקונסיסטוריאלי לאחר המלחמה.

עם זאת, החל משנות ה-70, ובמיוחד לנוכח גבורת המתחים הקהילתיים בצרפת, ניכרת התעוררות מחודשת של עניין בהגותו של ז'בוטינסקי. הביקורת שמתח על ה-AIU (כל ישראל חברים) ועל הקונסיסטוריה נבחנת כעת מחדש לאור הכישלונות הנתפסים של מודל ההשתלבות הרפובליקני. רעיון "קיר הברזל" אינו נתפס עוד אך ורק כדוקטרינה צבאית, אלא כביטוי לדרישה לכבוד ולגאווה לאומית – דרישה שיהודים צרפתים רבים, הניצבים בפני האנטישמיות החדשה, מוצאים אותה רלוונטית יותר מאשר השיח המסורתי של ההתבוללות.

לסיכום, ולדימיר זאב ז'בוטינסקי מעולם לא חדל לראות ביהודי צרפת חלק מהותי מהעם היהודי, אך חלק שנקלע לדרך מוטעית באופן טרגי. שהותו בפריז הייתה זו של אינטלקטואל בעל ראייה גלובלית, שניסה לייבא חזון של ריבונות לאומית למדינה שהחליפה אותו בהבטחה לאזרחות אינדיבידואלית. בעיני ז'בוטינסקי, ישועתם של יהודי צרפת לא הייתה טמונה בוויתור על זהותם, אלא דווקא בחיזוקה הנחרץ והרדיקלי ביותר – מסר שגם עשרות שנים לאחר מותו, ממשיך להעסיק את הדיונים הפנימיים בקרב יהדות צרפת ולשמש להם מקור השראה.

מקורות הציטוטים