היום ה-7 באוקטובר.

זה קרה לפני שנה. ב-7 באוקטובר 2023, חמאס חדר לישראל וביצע את הפוגרום האנטישמי הנורא ביותר מאז השואה. בוצעו מעשי ברבריות שאין להם אח ורע; אחינו ואחיותינו הוצאו להורג בדם קר, נאנסו, נשרפו ונחטפו. תינוקות, ילדים, צעירים, מבוגרים וקשישים – המחבלים לא חסו על איש. לא רק המחבלים, אלא גם פלסטינים שחדרו לישראל או חגגו סביב גופותיהם הדוממות של בני ערובה, ירקו על אלו שנותרו בחיים והסתירו אותם כדי למנוע את חילוצם.

שנה חלפה, ועם זאת – זה היה ממש אתמול. שנה שבה חיילינו ניהלו תגובה יוצאת דופן, מלחמה בשבע חזיתות. חמאס ב-7 בחודש, חיזבאללה ב-8, והלחימה נמשכת מאז. רקטות משוגרות יומם ולילה, כשהן מכוונות תמיד אל האוכלוסייה האזרחית ומשוגרות מתוך אזורים מאוכלסים בצפיפות. הם לא רק משתמשים באוכלוסייה שלהם כמגן אנושי כדי להתגונן מפני התגובה הישראלית; הם מרעיבים אותה, גוזלים את הסיוע ההומניטרי ומאשימים את ישראל. אותה מדינה יהודית קטנה בלב משטרים אסלאמיים סמכותניים המבקשים כולם להשמידה – אותה מדינה קטנה שהופקרה לחסדי אויביה על ידי בעלות בריתה.

מאז אותו יום, המשטר האיראני, "המדינה האסלאמית" (דאעש) והחות'ים בתימן הצטרפו למלחמה נגד ישראל, כשהם משגרים טילים ישירות לעבר שטחה הריבוני או מטילים עליה מצור ימי. כל זאת מתרחש על רקע שתיקה כמעט מוחלטת מצד המערכת הפוליטית הבינלאומית. למרות זאת, מצאנו בעלי ברית מפתיעים למדי בקרב הימין והימין הקיצוני באירופה; אותם גורמים שבעבר ביקשו להשמידנו הפכו כעת למגנים היחידים שלנו. לעומת זאת, השמאל והשמאל הקיצוני לא מצאו לנכון לעשות דבר מלבד לחבור לאויבי צרפת והיהודים מתוך שיקולים אלקטורליים גרידא, בעוד שהמרכז הפוליטי התאפיין ברפיון, בחוסר מעש ואף בגילוי אהדה כלפי מחבלים.

מצאנו גם אויבים בלתי-שגרתיים: "יהודים". אלו המכנים את עצמם "דה-קולוניאליסטים" אינם אלא מקדמי השנאה האנטישמית הזו, "האידיוטים השימושיים" של השמאל הקיצוני המעניקים לגיטימציה לדבריהם המבחילים. למשרתי קטר ולסוגדי השריעה יש כעת תחרות.

הטבח הזה התרחש לפני שנה. שנה שבה דבר לא השתנה. אחינו ואחיותינו עדיין מוחזקים כבני ערובה בעזה, הכאב שלנו עדיין עז באותה מידה, המלחמה נמשכת ואנו נאלצים להצדיק את קיומנו מדי יום.

שום דבר לא השתנה? זה לא נכון. השנאה שלהם הלכה וגברה, האנטישמיות לבשה צורות רבות ומגוונות, והשמאל הכפיש את עצמו בבריתות בלתי-טבעיות. אפילו אלו שנחשבו לאנשים שקולים נפלו בסופו של דבר למלכודת האנטישמיות, המוסווית כאנטי-ציונות.

מר מקרון הביע תנחומים בפני העם הלבנוני לאחר מותם של מחבלי חיזבאללה, אך לא לאחר מותם של 12 ילדים ישראלים. יתרה מכך, הוא לא מצא לנכון להשתתף בצעדה נגד האנטישמיות, וזאת בעת שמספרי התקריות האנטישמיות שברו שיאים. לעומת זאת, ערב יום השנה העצוב לאותו פוגרום אנטישמי, הוא החליט כי ראוי לקרוא להטלת אמברגו נשק על ישראל – בעוד הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מנהלת מלחמה קיומית נגד הטרור האסלאמי. איזו מדינה מלבד ישראל סופגת שנאה כה רבה בזירה הבינלאומית? אף מדינה, ובטח שלא הדיקטטורות האסלאמיות כמו איראן או קטאר. היכן היו הגינויים שלכם כאשר צפון ישראל ספג מאות טילים מדי יום? כאשר 12 ילדים נהרגו כתוצאה מפיגוע של חיזבאללה? כמה יהודים עוד צריכים למות כדי לזכות בחמלה שלכם?

לא, היהודים אינם נמצאים עוד בגטאות, וברכינו אינן רועדות. חלפה עברה התקופה שבה יהודי התפוצות נהגו בהתאם לרצונן של האליטות. יש לנו ארץ, וארץ זו היא שלנו – הארץ שהובטחה על ידי אלוהים לאברהם, הארץ שעברה מדור לדור בקרב עמנו. כיום אנו מגנים על עצמנו ואוחזים בנשק כדי שלא נצטרך עוד לסבול את מה שאחרים עוללו לנו בעבר. איננו ממתינים לאישור מאף אחד כדי לחיות; וגם אם הדבר מפריע לכם – אנו חיים ונמשיך לחיות. איננו זקוקים ל"ידידות האיתנה" שלכם לשם כך.